כניסת חברים | הצטרפות חברים  
כניסה למערכת
שם משתמש:
סיסמה:
זכור אותי
איבדת סיסמה? | הצטרף לקהילה
Shavuut Inbal Preker 50
» סיפורי ראשונים

70 שנה ל"שקדיה שניטעה בהפתעה"

סיפור אישי
70 שנה ל"שקדיה שניטעה בהפתעה"
השקדיה עם גדעון ודליה אבני
זה היה בחורף 1934, חודשים ספורים לאחר המעבר מ"שכונת הצריפים" שליד "בית הראשונים" עברנו מאזור שופע ירק ובעלי חיים, ל-"נקודת הקבע", כפר ויתקין היום, שהיה מקום שומם של גבעות וחולות נודדים.

 

בית-הספר, כמו הכפר כולו, היה עדיין "בחיתולי חולותיו". בחצר בית-הספר, ליד מגדל-המים במרכז הכפר, עמדו שני צריפים ישנים ומסביב רק חול, כמו בשיר: "ימין ושמאל, רק חול וחול..."

מורתנו בכתה ב', רבקה כספי, מייסדת ומנהלת בית-הספר, הקנתה לנו את האהבה לטבע ע"י טיולים שערכנו בסביבה ובשירה וסיפורים ששילבה בהם.

לקראת ט"ו בשבט, הראשון ב"נקודת הקבע", ספרה לנו רבקה המורה על מנהג הנטיעות  בחג ובמיוחד על עץ השקדייה, שזו עונת פריחתה, ועד כמה היא יפה ומיוחדת. רבקה אמרה לנו שהיא מאוד רוצה לנטוע שתיל שקדייה בחצר בית- הספר ו"הדביקה" אותנו ברצונה זה.

בערב החג, הודיעה לנו רבקה בצער רב, שלא נוכל לנטוע שקדייה, שכן אין ביכולתה להשיג שתיל זה.

סיפרתי בביתי שילדי בית הספר עצובים מאד, ושמחת חג הנטיעות תוּשבת, מפני שאין להשיג שתיל שקדייה לנטיעה.

אבי הקשיב לי, ... הרהר... ואמר: "יהיה בסדר". 

 

בבוקר החג, כשהייתה רבקה בדרכה לבית-הספר, רצו לקראתה כמה תלמידים וקראו בהתרגשות: "יש בחצר בית- הספר שתיל עם פרחים לבנים-ורודים יפים".  נדהמים ולא מאמינים, הלכנו עם רבקה ועמדנו נפעמים מול השתיל הצעיר שזה עתה ניטע, ולו פרחים יפים. השתיל בלט מאד על רקע החול הזהוב שמסביב.

רבקה, מלאת ההתרגשות קראה בשמחה: "הרי זהו שתיל של שקדייה פורחת! יש לנו שקדייה!"

הבטתי משתאה בשתיל הפורח, ראיתי את המים שזה עתה נספגו בגומה הטרייה וחשבתי: היש גמדים מחוללי נפלאות, לא רק באגדות? הסתכלתי שוב ושוב מסביב. לא! לא נראה אף לא גמד אחד, ואילו שתיל "האגדה" לפנינו.

ההפתעה בבית-הספר ובגן הייתה מוחלטת. השמחה היתה גדולה והיא התבטאה בשירה ובריקודים של הילדים והמורים סביב השקדייה.

 אולם מיהו האלמוני שנטע את השקדייה והצליח להפתיע את ילדי בית-הספר והגן, במתנה כה נחשקת ונכספת, ובעיתוי המדויק?!

במעשהו זה, שימח הנוטע האלמוני את ילדי בית-הספר, ואת ילדו שלו וזאת מבלי לספר ולהתפאר במעשהו, דוגמא ל"מתן בסתר" ול"הצנע לכת".

באותו יום כשחזרו הורי מעבודתם ספרתי להם על הפתעת היום בבית-הספר. אבא חייך חצי חיוך בזוית פיו ולא הוסיף דבר.

במשך שנים רבות ספרו המורות והגננות לתלמידי בית-הספר היסודי ובגני הילדים שבכפר, על הנוטע האלמוני שנטע במפתיע את השקדיה. זהות הנוטע נשארה בגדר חידה ימים רבים, עד אשר התפרסם לראשונה, לאחר שנים רבות עם שמות בדויים, בספרה של חגית גור-אריה[1][1], בת כפר-ויתקין שהייתה עדה לאירוע.

 

לאחר שנפטר אבי, כתבה אלי המורה רבקה מכתב בו היא מציינת שאבי - אברהם אבני, הוא הוא הנוטע האלמוני, וכי הוא בקש לשמור את זהותו בסוד. וכך תארה לי המורה רבקה את "סיפור השקדיה":

"כשהסתכלתי מסביב ראיתי אדם מציץ מאחורי מגדל המים. לשאלתי האם הוא נטע את העץ?, הוא הודה ונאות לספר לי את הסיפור אך בקש לשמור את זהותו בסוד. כדי להפתיע את תלמידי בית הספר בט"ו בשבט הוא קם באמצע הלילה, לקח עימו מזמרה , את-חפירה ומעדר עטופים בשק ושם על כתפו, וכך הלך ליעדו תוך כדי פיזום השיר: "צעוד  צעוד, אל  כשול ומעוד, בעוז נלך, נלך בעוז...".
הוא צעד ברגל כשעה, כשהירח ויללות התנים מלווים אותו. חלף על פני ביתו הבודד של השומר "שאול קרבל והמשיך עד לרכס הדרום מזרחי שמעבר ל"בית הראשונים" (ע ל יד "בית בכפר" היום), וזאת כדי לחפש שתיל של שקדיית בר הנמצא בחורש עזוב ומוזנח. הוא מצא שתיל בריא, חזק ופורח והוציאו בזהירות עם גוש אדמה וכדי להגן על שורשיו עטף אותם בשק. בדרכו חזרה צעד כשהוא מפזם את השיר: "כך הולכים השותלים, רון בלב ואת  ביד...בט"ו בשבט..."

בטרם האיר השחר, הכין את השתיל לנטיעה בחצר בית-הספר: גזם את שורשיו וקטם את ראשו, כמנהג נוטעים מיומנים. בעזרת האת חפר בור מתאים, נטע את השקדייה, הידק בידיו את האדמה סביב לשתיל  ובמעדר פתח גומה ומילאה במים להשקותו, כשסיים, הלך לצריפו לנוח מעט ולהתכונן לעבודת יומו, כשכיר בפרדסי "יכין", ולא אמר דבר לאיש".

המורה רבקה הרימה על נס את המעשה הנאצל, לדבריה, בספרה אותו לדורות של תלמידים. ואותנו, תלמידיה בכתה ב', כינתה: "ילדי השקדיה שלי".

רבקה גם הוסיפה וכתבה לי שתמונת השקדייה הפורחת, ששלחתי לה לאחרונה, מוצבת ליד מיטתה, והיא גאה לספר את סיפורה למבקריה בבית-האבות.

שנים רבות  לא ידעתי, אף לא חלמתי, ש"הגמד" הנסתר, עושה הנפלאות, חי בצריף קטן ודל יחד איתי!

המשפחה, המתגוררת בכפר, שקדה ושוקדת להנציח את זכרו של אבא בכל הקשור בסיפור השקדייה ופועלו לטובת הציבור. מדי שנה, לקראת ט"ו בשבט, היו מביאים נכדיו, התלמידים, את ספרה של חגית גור-אריה (בת כפר-ויתקין) לכיתה, ומקריאים  את סיפור השקדייה.  הסיפור מרגש את שומעיו בכל פעם מחדש.

בשנת 1999 נקבע שלט על עץ השקדייה המספר את מעשהו של "הנוטע האלמוני":

לזכר  ראשונים

שקדייה זו, הראשונה בכפר,

ניטעה  כשתיל בר,

באישון ליל, בהפתעה,

לילדי בית-הספר בכפר-ויתקין

על ידי אברהם אבני ז"ל

לט"ו בשבט הראשון שנחוג בכפר

בשנת תרצ"ד - 1934

הנהלת הכפר והמשפחה -

ט"ו בשבט - ה'תשנ"ט  - 01.02.1999

בט"ו בשבט, שנת תשס"ד- 2004, "השתיל" עדיין כאן. השקדיה אמנם בגרה והיא בת שבעים שנה, אך היא עדיין ירוקה ברוב ימות השנה ופורחת כל שנה בעונתה, בט"ו בשבט, במלוא פריחתה. השקדיה עומדת זקופה ליד שער הכניסה ל"גן-דקל" ומשקיפה לאורך כל שנותיה על ילדי הגן ומהנה דורות רבים של הצופים בה.

                              כתב: גדעון אבני

                                     בנו של "הנוטע האלמוני" - אברהם אבני

מעובד מתוך "פרקים מראשית כפר-ויתקין"

 



1. "שלום  לקרני החמה", חגית נחושתאית, 1966, הוצאת מסדה


מינהלת האתר
כפר ויתקין >>

אפשרויות: Toolkit PM Email PDF Bookmark Print |
האחריות על התגובות למאמרים השונים חלה על שולחיהן. הנהלת האתר אינה אחראית על תוכנן.