סיפורו של דן אנקורי על גשר העץ

בבוקר אביב בשנת תשמ"ד נכנס אצלי הדוד דן ואמר לי כדברים האלה: "אם כן, המהנדסים אומרים שבקרוב לא יהיה הגשר עץ והרופאים אומרים שבקרוב לא יהיה דן. אז אני רוצה לספר לך איך הקימונו את הגשר עץ. בדיוק איך זה היה".
ואני רשמתי מפיו את הדברים בדיוק כפי שהוא סיפר אותם.

"המהנדס היה מלינובסקי. כשהוא תכנן את הגשר אני לא הייתי בכפר. עבדתי בהעברת הצריפים במושב בית שערים. זה היה ב-1938 לאחר מותו של אלכסנדר זייד. אתה בטח שמעת את הסיפור כיצד העברנו את הצריפים מהבית הגדול לכפר על גלגלים! אז גם בבית שערים שמעו ואני עזרתי להם להעביר צריפים.
אלקין קיבל עליו את עבודת הגשר והוא כתב לי לבית שערים שהוא קיבל את העבודה בתנאי שאני אעבוד איתו. חזרתי לכפר והתחלנו בעבודה. נפגשתי עם מלינובסקי והוא אמר לי שאת התוכניות הוא הכין אך הוא לא יוכל להדריך אותי כיצד לבנות.
אני בדרך כלל מתכנן דברים לפני השינה. כל הדברים עוברים לפני עיני לפני השינה. זה לקח כמה זמן והיתה לי תכנית ברורה כיצד נעשה את כל הצעדים הדרושים.
הבעיה העיקרית היתה להקים כלונסאות מעמודים של 12 מ' אורך ןלנעוץ אותם בקרקעית הנחל. המהנדס אמר לי שהדיוק חשוב כי אם העמודים לא יעמדו בקו ישר זה יפגע בחוזק הגשר. התכנית היתה לנעוץ את העמודים ארבעה מטר בתוך קרקעית הנחל. את כל זה הייתי צריך לעשות בלי מנופים ובלי פטישי אויר ובלי כל הכלים שיש היום. גם הובלת העמודים מיער חדרה עד לנחל היה סיפור בפני עצמו.
בהתחלה נעצנו בקרקעית הנחל זוגות של עמודים אשר ביניהם קשרנו צינור לכל רוחב הנחל, בגובה פני המים. זה נתן לנו את הקו הישר. הצינור לא רק נתן את הקו אלא גם שימש להקמת העמודים. את הכלונסאות השכבנו בניצב לצינור במרחקים המתאימים ביניהם. כל כלונס נשען כל הצינור במרחק מתאים מקצה הכלונס, כך שהנפתו כלפי מעלה תביא את הקצה בדיוק לקרקעית הנחל. כל עמוד נקשר לצינור. איך להרים את העמוד ידעתי כי כבר עשינו זאת בדרכנו לארץ ישראל: בלנינגרד למדתי איך בונים גדרות. בטח כבר סיפרתי לך שהדרך לארץ ישראל נמשכה שנה שלמה. ההתחלה היתה בלנינגרד. עבדנו כקברנים בבית הקברות היהודי. פעם הביאו ארון של איש עשיר שנפטר באמריקה. הארון היה כל כך כבד שלא ידעו מה לעשות בו. ואני מצאתי דרך איך להעביר אותו ואיך להוריד אותו לקבר. זה עשה רושם רב על אנשי הקהילה והם החליטו להמשיך ולהעסיק אותנו במקום (גם גרנו בבית הקברות). שכנעתי אותם להקים גדר לבית הקברות ושם דן התחיל להיות בנאי.

נחזור לגשר:

ואז היה עלינו לפתור את הבעיה העיקרית: איך לנעוץ את העמודים לתוך הקרקעית. לשם כך בניתי פטיש באופן הבא: השגתי חתיכת צינור בקוטר 14 אינץ'. בתוכו התקנתי משקולת עופרת שיצק ישראל זצר (זהר). הוא היה פחח וידע את מלאכתו. שתי גלגילות הותקנו בצידי הצינור והמתקן תוכנן כך שבעזרת חבלים ניתן היה למשוך מן הקרקע את המשקולת בתוך הצינור ולהעלות אותה מטר וחצי. ה"פטיש" שקל 120 קילו.

בשטח הקמתי ארבעה עוגנים כך שאפשר יהיה לייצב את העמוד ולהבטיח שלא יפול.
החברים היו מניפים בעזרת החבלים את הכלונס עם הפטיש בראשו ואני הייתי כל הזמן הולך מסביב עם אנך ביד ומדייק את הייצוב של העמוד. כשהעמוד ניצב ישר נתתי פקודה לאחד החברים לחתוך בגרזן את החבל הקושר את הכלונס לצינור שבקו המים, והכלונס "נפל" למקומו על קרקעית הנחל. עליתי עם סולם למרומי העמוד כדי הלתקין את הגלגילות והחבלים ושוב ביקרתי את העמידה הישרה של העמוד. ואז התחלנו להרים את הפטיש ולהכות בראש העמוד. על העבודה הזו היה אחראי סובול. שני חברים היו מושכים את החבלים שהיו מרימים את המשקולת בתוך הצינור של הפטיש ולפי פקודה מסובול היו עוזבים את החבלים והמשקולת היתה נופלת על ראש העמוד. כך נעצנו את כל העמודים בעומק של ארבעה מטרים בקרקעית הנחל. המהנדס מלינובסקי הגיע לשטח לאחר שהקמנו את הכלונסאות והיה מרוצה מאוד.

את האקליפטוסים כרתנו ביער חדרה. דאגנו שהם יהיו מבוגרים לפחות בני ארבעים שנה. הגשר היה בנוי משש רגליים שכל רגל בנויה מארבעה עמודים. כך שתקענו באדמה 24 כלונסאות וזו היתה עבודה גדולה מאוד. השלמנו את העבודה בקיץ 1938.
כדי לבצע את העבודות בנינו גשר צר על פני המים, אני זוכר שהמרחק בין גדות הנחל היה 17 מטרים. עבדנו מאוד קשה. העבודה הכי קשה היתה לקדוח את החורים בשביל הברגים. קדחנו עם מקדחות יד, מי חשב אז על חשמל. משכנו רלסים על פני הכלונסאות ועליהם בנינו את המשטח גם כן מעצים. בהתחלה לא היו מעקים לגשר וגם החיבור לגדות לא נעשה היטב. בשיטפון הראשון ניזוקו המשטחים המחברים לגדות והיה עלינו להתקין אותם שוב הפעם מחומרים חדשים. אז גם בנינו את המעקים לגשר. בניית הגשר נמשכה שלושה חודשים. קיבלנו 30 גרוש ליום."
זה סיפור הקמת הגשר שסיפר דן אנקורי ב-1984.

הגשר עמד בגשמים וסופות ושטפונות. חברי הכפר השתמשו בו עד שנת 1981. בשנת 1954 פקדו שיטפונות עזים את הנחל וזירמי המים הציפו את גשר העץ אבל הוא יכול להם. בשנת 1955 ניסו פדאינים להצית את הגשר. בבוקר נודע הדבר בכפר ורבים נסעו לראות מה אירע לגשר. הדוד דן בקש ממני שאסע איתו. בדרך כשנסענו בעגלה פגשנו את מרדכי ליבמן והוא סיפר שעמודים עשנים נותרו מן הגשר.
דן התלבט אם לנסוע ולראות מה אירע, ולבסוף נסענו. כשהגענו העריך את המצב ומיד אמר שאפשר לשקם הכל. הכלונסאות לא נפגעו והגשר שוקם.
ב-1978 עברה משאית כבדה מאוד על הגשר וערערה את יסודותי, בתוך כמה שנים הוקם גשר חלופי מבטון. בעת ההקמה חשו המתכננים שהגשר נמוך מן הדרוש ואולי לא יעמוד בדרישות. הזמינו את דן ודן פסק שיש להגביה את הגשר החדש וכך עשו. וגשר העץ המשיך לעמוד על עמודיו כסמל דומם למעשי הראשונים. בינתיים נפטר הדוד דן. הגשר האריך ימים ממנו. אך לא הרבה. ב-1991 פקדו שיטפונות את הנחל והגשר קרס תחתיו.
בבוקר באתי למקום וראיתי את הגשר נכנע. עמדנו כמה אנשים ליד שברי הקורות שנותרו תלויות על בלימה. לידי עמד אריה, מותיקי הכפר ואמר: "אם דן היה זה לא היה קורה".

כתב:
מיכה אנקורי