ראיון עם דב גרשוני – על בניית הגשר ליד השפך

מתוך דף לחבר 10 בינואר 1992

בשיחה עם הח' עופר ישראלי התברר לי שיש הרבה חברים בכפר שלא ידוע להם אודות הגשר המפואר אשר בנינו על נחל אלכסנדר לפני שעלינו לבית הראשונים ואשר היה לדאבוננו, ללא צורך בכלל.

ישנה עוד חוויה אשר עברו הארגונים לפני הגיענו להתיישבות. להורי היה משק בטבריה, אשר היה בנוי על עבודה ערבית. חריש השדות נעשה ברובו ע"י שוורים. אני עבדתי גם במשק וגם בתור עגלון. קיום כלכלי לא היה משתי העבודות האלו.

בשנת 1925 עבדתי בתור עגלון בבנין עפולה. להורי ולי היה ברור שאין לי עתיד בטבריה והיה מוחלט אצלי שאני אלך לעבוד ולהתקיים מחקלאות. תהיתי רק בדרך בה אבחר. קיבוץ? מושב? קבוצה? כל שלוש הדרכים היו פתוחות בפני כל אחד וגם בפני.

מצב ההתיישבות היה בכי רע. זה היה זמן קצר אחרי הויכוח בין קבוצת פינסק וארגון ויתקין. הובטח המקום הראשון אשר יקנה ע"י הכשרת הישוב וינתן להתיישבות. אז החלטתי להצטרף לארגון ג'. נרשמתי בתור מועמד לארגון ע"י החבר פורת וגפני והובטח לי שהדבר יובא לדיון כאשר תהיה אסיפת הארגון. וכך הוזמנתי לבוא לנהלל.

באתי. שם נמסר לי בסוד שהמלך עבדאללה מוכן לתת שטח אדמה סביב למפעל נהריים. 6,000 דונם להתיישבות יהודית. הדבר צריך להיות סודי מפני הערבים ומפני הבריטים. הודות לדחיפות העניין הוחלט לקבל אותי לארגון כלי אסיפה כללית. איך יעשה הדבר לא ידעתי. אבל אני נעשיתי חבר הארגון.

אם רצה המרכז החקלאי לעשות את המבצע רק ע"י פועלים או לשתף את הציונים הכלליים במבצע לא ידעתי, אבל אחד ממנהיגי הציונים הכלליים, בשם סופרסקי, אשר היה עתונאי ונודע לו הדבר, פרסם זאת בעיתון. כל המבצע בוטל.

עברו 3 שנים. נקנה עמק חפר. עברו מאורעות 1929. ארגון ויתקין קיבל מהכשרת הישוב הוראה להקים קבוצה של 20 איש. לעלות לעמק ואז המרכז החקלאי לחץ על ארגון ב' לקבל לקבוצה 8 חברים מארגון ג'. ארגון ב' לא רצה להישמע להוראות אבל שום דבר לא עזר. אנו עלינו יחד 12 איש מארגון ב' ו-8 מארגון ג' העמק. איחוד שני הארגונים נעשה רק שנה יותר מאוחר. אנשינו בחלקם באו מעמק-יזרעאל ומבין פועלי גבעת-עדה וחדרה.

בדבר אחד השתווינו כולנו. לא ידענו שבכלל אין צורך בגשר היות שבשפך הנחל לים במרחק 10-15 מ' לתוך הים החול רדוד וניתן לעבור את הנחל כמעט במשך כל החורף. קבלנו הוראה להתקשר עם שמאי קולודני הנגר מחדרה לבנות גשר על הנחל סמוך לים. שמאי בחר את המקום. יצקנו יסודות בטון משני הצדדים ברוחב 3 מ' משקל כל יסוד כזה כ-8 טון. בנינו מספר רגלי אקליפטוסים לרוחב הנחל. מתחנו עליהם 3 שורות פסי ברזל מחוזקים בברגים גדולים. על כל אלה פרסנו לוחות עץ לרוחב, שכבת חול בעובי של 20 ס"מ מתוך שיקול שהסוסים ירצו לעלות ולעבור את הגשר.

בבית הראשונים, יותר נכון בחצר הלא מגודרת. היו מצד אחד בית קטן וגרה בו משפחה ערבית, מצד שני על כמה מדרגות היה חדר חסר חלונות ודלת ומצד שלישי, שני מחסנים גדולים שעליהם בית מגורים בעל 3 חדרים. באחד מהם גרה סוכנת הבית, קרובתו של טיין, מוכר העמק. בחדר אחד גרו 3 שוטרים ערבים ובשלישי מחסן אבטיחים אספקה לחורף ולידם מרפסת גדולה מאוד אשר פתחי שלושת החדרים פונים אליה. פינינו את האבטיחים למרפסת ובחדר התיישבנו 6 חברים שלנו. כל יום היינו באים מהבית ומחדרה ועובדים בגשר עד שגמרנו אותו והחלטנו למחרת הגמר לעבור כולנו לבית. חזרנו לחדרה. בלילה החל גשם שנמשך כמה ימים. כאשר התבהר העמסנו כל חפצינו על 2 העגלות. אחד העגלונים היה המנוח דריז, השני אני, עבדכם. נפרדנו מהגברת בביתה גרנו, מהמסעדה בה אכלנו, ויצאנו לדרך לעבור על הגשר בדרכינו לביתנו בוואדי חוארת. הגענו לנחל והנה .... שוד ושבר! מכל הגשר המפואר נותר רק יסוד אחד ולכל העמל לא נותר זכר. אנו עומדים, תוהים ולא יודעים מה לעשות. במרחק 200 מ' מאתנו ערבי עם רשת ביד חוצה את השפך בלי כל בעיות. בעיתנו נפתרה וכך, הגענו לבית ללא גשר.