שקיים - מאת: בר-כוכבא מדרשי

את:בר-כוכבא מדרשי

ההמצאה הראשונה בחשיבותה לאחר המצאת הגלגל, הינה, ללא ספק, המצאת ה'שקיים'. כל בר בי רב, שהיה בכפר ויתקין בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה, יודע מה זה שקיים. הכתוב דלמטה, בא להסביר לכל מי שלא היה באותם שנים בכפר ויתקין, מהם ה'שקיים'.

השקיים, ככל המצאה מהפכנית, גאוניותה בפשטותה : לוקחים שק ריק מתערובת, לוקחים עוד שק ריק מתערובת (מיוטה כמובן), גוזרים אותו באמצע, תופרים במחט שקים את שני החצאים לשק הראשון. ואז קיבלנו כמין שני כיסים. המהדרין גם תפרו חבל עבה לפתח השקיים, כדי שיהיו פתוחים תמיד. את השקיים מעלים בתנופה על גב החמור או החמורה, כשהולבשו השקיים על גב החמור, נהפך החמור מחמור סתם לרכב הובלה ממונע לכל דבר.

ראשית, השקיים משמשים כמובן גם מעין אוכף. יושבים עליהם כשהרגליים נתונות משני צידי החמור בתוך השקיים. ולא צריך שוט כדי לזרזו. דופקים ברגליים בצידי הבטן, ומיד החמור מבין את הפקודה ופותח בדהרה. שנית, בתוך השקיים יש תמיד ז'בקא וכמה ממטרות בכיס האחד, ובכיס השני יש קצת קש לחמור. וכך נוסעים לפרדס, כדי לפתוח מים ובחזרה מביאים ריג'לה (רגילת הגינה), שזהו עשב בר בשרני, הנאכל הן על ידי העופות והן על ידי הפרות. אפשר גם לרכב לחלקת התלתן לקצור תלתן לפרות, לפתוח מים ולהחליף ממטרות. בשקיים , ניתן להביא בחזרה תלתן לפרות, או כל מטען אחר, בתנאי שהוא לא יחרוג מכושר הנשיאה של החמור.
כשבאים הביתה, פשוט מושכים את השקיים אחורנית, והחמור נפרק ממטענו.

אבל עיקר השימוש בשקיים היה לנסוע למחלבה למסור חלב. ב-1949 כאשר הייתי בן 11 וחצי, החליט אבי שאני מספיק בוגר ואחראי כדי לנסוע למסור את החלב במחלבה. מה גם שהמחלבה היא ממש מול המגרש שלנו, עובדה שהיוותה גורם מסייע בקבלת ההחלטה. היה זה ערב קייצי חם בחופש הגדול, וכל כמות החלב, לאחר שהורידו חלב לבית לשתייה ולגבינה, היתה אולי עשרה ליטר. 10 ליטר נכנסים בכד אחד. אבל בשקיים צריך שיהיה שיווי משקל, לכן מחלקים את העשרה ליטר לשני כדים שבכל אחד כחמישה ליטר, כדי שיהיה שיווי משקל. שמח וטוב לב, אני רוכב על החמור למחלבה, ומביט לצדדים לראות אם כולם רואים כמה אני גדול ואחראי.

ליד המחלבה יש גדר הבנוייה מצינור ארוך עם ווים, כדי לקשור את החמורים. וכאן עיקר הבעייה - אם אני מוריד כד אחד מצד אחד, הרי שהשקיים עם הכד השני נופלים מהחמור והחלב נשפך. מי שגדול וחזק מספיק, דבר שלא הייתי, עומד מאחורי החמור, ובתנופה אחת מושך את שני הכדים עם השקיים מגב החמור. במחלבה, מובילים את החלב למשקל, שופכים, ועובד המחלבה רושם כמה חלב הבאת. בעוד אני מהרהר אם לבקש עזרה ממישהו שיעזור לי לפרוק את השקיים, שכחתי לקשור את החמור. ובינתיים, למעלה, ליד מחסן ההספקה בא פורמנסקי למסור חלב עם החמורה המשוגעת שלו. לחמורה הזו היה דפקט בהורמונים שלה, ולכל אורך השנה, היה לה הפרשה וריח כמו של חמורה 'דורשת'. החמור שלנו פרץ בדהרה שלוחת רסן, לנסות גם הוא את מזלו אצל החמורה. ובדרך הוא שומט כמובן את השקיים וכל החלב נשפך לארץ.

אני חוזר הביתה נכלם ומבויש, ראשי שמוט ואני לא מיישיר מבט לאבא. נו, כמה חלב היה? שואל אבא.
לא, לא צעקו עלי.גם לא הרביצו. רק נאנחו אנחות כבושות. והכי פוגע היה שאבא אמר :"חשבתי שאפשר כבר לסמוך עליך, אבל אני רואה שאי אפשר..."

אף כישלון במבחן בבית ספר, לא היה כמו הכישלון במבחן הבגרות עם השקיים.
למה, לכל השדים והרוחות, מי שהמציא את השקיים לא המציא גם מתקן שיווי משקל בשבילם?

בר-כוכבא מדרשי