את: בר-כוכבא מדרשי
השבוע נכרתו 7 עצי קזוארינה בני למעלה מ-70 שנה, בשדרה המובילה לבית הספר מרחוב הדואר ועד לתוך בית הספר. אינני יודע בוודאות מי שתל את עצי הקזוארינה, אבל אלה היו הורי, או הוריכם או חברי הוריכם. העצים נשתלו בשתי שורות ישרות, מהדואר ועד חדר המורים של בית הספר. העצים הובאו מאוסטרליה הרחוקה כדי להצל על הילדים ההולכים בחול ובשמש היוקדת לביה"'ס. והעצים מילאו את יעודם על הצד הטוב ביותר מבחינתם. לאורך השנים - ילדים רבים מספור הלכו בצילם, אלפי ציפרים ובעלי כנף בנו בו את ביתם.
תחת העץ הראשון ממזרח, שהיה לו הרבה מים ושמש, נבנתה המספרה של הכפר מפח גלי פשוט. העצים הצלו על גג הפח ומנעו ממנו ללהוט בשמש הקיץ. בחורף,שכבת המחטים יצרה על גג הפח בידוד ולא שמעו את הגשם מתופף על הפח.
כשבנו את בית הדואר בכפר, אף הוא חסה בצל הקזוארינה. מרדכי דבש, שהיה מנהל ה'פוסטה' והובא במיוחד מירושלים כי ידע אנגלית, ציין לשבח את המקום המוצל שנבחר לדואר.
על עץ הקזוארינה הראשון ממערב, שהיה אף הוא גדל מידות, ובעל זרוע מתפצלת, נתלה פעמון בית הספר הראשון. הפעמון היה 'מופה' של ברזל עם הברגה פנימית מצינור של כ-20 צול . דפקו עליו במוט ברזל, וצלצולו הגואל היה משחרר עדר של תלמידים צוהלים לחצר בית הספר. הפעמון שימש גם למקרי אסון ומצוקה לא עלינו. כשפרצה שרפה היו מצלצלים בו. כשהיה צריך להזעיק את החברים לבית העם לאירוע בטחוני, שוב היה הפעמון משמיע את צלצוליו.
את הקזוארינה הזו, נסרו בגובה של כמה מטרים מהקרקע, יצקו סביבה משטח אספלט, והיא מתה לפני כעשר שנים. גופתה הגדומה,השחורה והעירומה, עומדת עד היום כמצבה לעץ המפואר שידע ימים עליזים אף קשים.
כאשר בית הספר התיכון היה בכיתות ההמשך בכפר, היינו יושבים בהפסקות מתחת עצי הקזוארינה. ביחוד בחדשי הקיץ החמים, ברחנו מלהט הכיתות ומאימת הנוסחאות של זכריה טיש לשבת על המחטים בצל וברוח הקרירה מתחת לקזוארינות. בהפסקה הייתי הולך באופן אוטומטי לעץ שסביבו התרכזו בני הכיתה שלי. וכדברי השיר כל ה'דליות' וה'רינות' מתחת לקזוארינות.
הרבה זוגות הנשואים והחיים היום באושר ובעושר, ראשית הרומן שלהם היתה מתחת לקזוארינות. והנה,לפני מספר שנים, יצקו כביש מאספלט, בנו מדרכות ושער 'חכם' הנפתח רק לבעלי כרטיסים. כבר אז דיללו ועקרו מספר קזוארינות, בשם הקידמה. השבוע עלה הכורת על 7 קזוארינות נוספות, בשם הבטיחות.
כאמור, השדרה מגיעה לפתח ביה"ס על שם המורה יוסף ויתקין, והכפר כולו קרוי על שמו. בכניסה לביה"ס היתה כתובת על הקיר:" עם שאינו שומר על עברו, אין לו הווה, ועתידו לוט בערפל"..... חבל שלא קראו את זה לפני שכרתו את העצים.
אמרו לי שיערן של הקק"ל אישר לכרות את העצים. הם נבדקו ונמצאו חולים או מסוכנים. אינני 'קונה' תשובה זו. ניתן היה לכרות ענפים חולים. ניתן להילחם במזיקים. אפשר היה לקבוע תומכות לעצים הנוטים באלכסון (היה אחד). ואפשר היה לבצע חידוש נוף. קזוארינות גדלות כמו אקליפטוסים לאחר חידוש נוף. ואפשר היה להוציא כמה אבני מדרכה שהגשם יוכל להגיע לבית השורשים שלהם והם יתפתחו יותר טוב.
נכרת גם העץ בעל היקף הגזע השני בגדלו בחורשה. באופן מקרי וסתמי הוא גדל בסיבוב למגרש החנייה, שמאחורי הדואר." מעניין" אם יורחב הסיבוב על חשבון העץ הנ"ל הז"ל...
בעיר השכנה לנו, מצפון,חדרה, לא נותנים רשיון בנייה לקבלן אם יש על יד המגרש המיועד לבנייה עץ אקליפטוס שהוא מסמלי העיר, והקבלן חייב להעתיקו לחצר החאן ההיסטורי ולהיות אחראי לקליטתו שם, דבר שעולה בממון רב.
בעיר השכנה לנו מצד דרום, נתניה, גדל עץ שקמה עתיק עוד מלפני הכפר הערבי אום ח'אלד. שם בנו גן מיוחד סביב השקמה, "גן השקמה" והוא משמש מקום מפגש ומשחקים להורים,לילדים ותלמידים.
בעץ ה'דומים' (השיזף) הגדול בארץ, בעיר אובות ליד חצבה, התקינו מוט תומך חזק במיוחד, כדי לתמוך בענף הנוטה באלכסון.
ואילו אצלנו,כריתת העצים, מרגיזה במיוחד עקב העיתוי: חוגגים 80 שנים לכפר ויתקין, היה אירוע פתיחה, יש חידון נהדר לאורך השנה. ובמקום לבנות 'פארק קאזוארינה', עשו הפוך: כרתו 5 עצים ברצף,כך שיש עצים בתחילת השדרה ובסופה. חבל שלא השכילו לשמר את העצים שנטעו האבות המייסדים. חבל, חבל עד מאד.
