כלאיים 22 – מאת: בר-כוכבא מדרשי

המזון העיקרי של הפרות בתקופת הקיץ, היה התירס. כל יום, בעיקר אחרי הצהריים, היו הרפתנים נוסעים עם סוס ועגלה, ועם מגל עם ידית מעץ, ולהב מפלדה לקצור תירס לפרות. התירס נזרע לאורך כל הקיץ, כך שתמיד תהיה חלקת תירס 'בהבשלת-דונג' לקצירה מיידית.
הזן הנפוץ ביותר, היה זן אמריקאי שנקרא: "שן-הסוס". צבעו היה לבן, גרעיניו גדולים ודמו לשיניים של סוס, ומכאן שמו. זה ההסבר המדעי, אבל אנו הילדים ידענו שקוראים לו שן הסוס, כי צריך שיניים של סוס כדי לאכלו. ואנו אכלנו גם אכלנו.

דבר ראשון כשאבא היה חוזר לפנות ערב עם הפרד ועגלת התירס, היינו מורידים את קלחי התירס הכי גדולים והכי שמנים. מקלפים מהגלימה העוטפת, ממלאים בדלי חליבה נקי, מוסיפים מים מהברז, שמים על 'פרימוס' מתקדם מפירמת 'אידיאל', שנקרא אצלנו ה"תותח", בגלל מהירות ההרתחה שלו. הרתיחו בחוץ על יד הפרות. כולם היו אוכלים קלחי תירס כדי שיהיה משהו בבטן לפני ארוחת הערב. ילדי השכנים גם היו באים לאכול, וכשהם היו מבשלים, היינו אוכלים אצלם.
זה היה אוכל מאד חסכוני: גם לא עלה כסף, גם לאחר האכילה זורקים את שידרת התירס לפרות למאכל, וזה גם היה סותם את הבטן, תרתי משמע, עד ליום המחרת.

לאחר קום המדינה, פיתחו החוקרים בתחנת הניסיונות בנוה-יער, זן תירס חדש שנקרא 'כלאיים-22' זה היה זן נמוך מ'שן-הסוס', אבל היו לו יתרונות מהפכניים: קודם כל צבע הגרעינים היה צהוב, שנית כל הם היו רכים וקטנים, והעיקר - על כל תירס היו (הפלא ופלא) 3-4 קלחים. ממש מעשה ניסים. כשבישלו את קלחי התירס, הם צבעו את המים בצבע בורדו כמו של חמיצת סלק. מאחר וזה כבר היה תירס היי-טק, למרות שלא הייתה המילה הזאת, עברו לבשל אותו בבית על הגז, ואכלו בצלחת חרסינה לבנה, והתירס היה חלק מארוחת הצהריים. התירס היה רך, עדין ומעודן, כמעט כמו תירס המאכל של היום.
אבל אינני יודע מדוע, אני דווקא מתגעגע לתירס הלבן, הקשה, שקיבל ריח חמצמץ מדלי החליבה, וביד אחת אכלתי אותו, וביד השנייה האכלתי את העגלים, או אולי אני מתגעגע לזיכרונות הילדות?