דפי הנצחה

לחברי כפר ויתקין ותושביו.

מספר מילים בעקבות פטירתו של אריה וינשטיין, אבינו.

אריה הגיע לכפר ויתקין בתחילת שנות החמישים מקיבוץ קריית ענבים.

בקיבוץ למד לעבוד במדגרה.

הוא רצה להקים משפחה, אך לצערו ולצערם של חבריו העולים החדשים, הבחורות הצעירות בקיבוץ כבר היו נשואות.

הוא קרא מודעה בעיתון, שבכפר ויתקין מחפשים עובד למדגרה, וניסה את מזלו.

החבר פורת קיבל את אבא לעבודה.

אריה גר בחצר של לאה ליפין (לדעתי את המשק רכש גיורא דגני ).

את אמנו תמר הוא הכיר בשידוך. היא הייתה סמלת מחלקה בנח"ל, ואחת מחברותיה הייתה ניצולת שואה יתומה שאריה במסגרת עבודתו במוסד לעלייה ב', איתר בפולין והעלה ארצה באוניית המעפילים "אקסודוס".

כשנישאו, גרו ההורים שלנו בצריף שוודי בין משק נעמן לאלחנן רוזנברג. שם נולדה דליה. כשאמא הייתה בהריון שני, הם עברו לגור בדירת שני חדרים, בין העגלים של אריק כהן לבין משק אדירי. שם נולדתי.

אמא ואבא היו ניצולי שואה. מדינת ישראל הייתה עבורם הגאולה. דליה שנולדה עשר שנים אחרי שאריה יצא מאושוויץ בצעדת המוות, הייתה הנס, וכפר ויתקין היה הבית. "הבית" במלוא מובן המילה.

בתחילת שנות השישים להורים ניתנה האפשרות לבחור בין רכישת מגרש ברחוב הוותיק של חופית לבין רכישת הבית מול הבאר. עבורם לא הייתה התלבטות, הבחירה הייתה מיידית . הם בחרו בבית בו גרו עד יום מותם.

כשהתאומות איריס ונורית נולדו הן היו אטרקציה בכפר. זוג תאומות שלישי אחרי דוד ויונתן, שרית ולביאה. בטיולים בכפר אמא ואבא חסמו את המדרכה עם העגלה הכפולה, והתגאו בבלונדינית ואחותה השחרחרה.

לאבא הוצעו הצעות מפתות לנהל מדגרות באיטליה ובפרס, אך אמא הטילה עליהן מיד וטו, בטרם החל הדיון בפרטים. היא לא הייתה מוכנה לעבור מביתה בכפר ויתקין, מהחצר שלה, מהגינה ומהגדר החיה שאבא הקפיד שתהיה מיושרת כמו "פלס".

בבית היינו מגויסים ללוח הזמנים של המדגרה. בקיץ האפרוחים בקעו והוצאו מהמדגרה לפנות בוקר, ובחורף, בצהריים. כל ערב אבא היה הולך למדגרה לחטא בפורמלין את הביצים שנתקבלו, וכשהוא היה חולה, אני הייתי עושה זאת. כשהייתה הפסקת חשמל היה צריך להדליק את הגנרטור, ובקיצור לכל אחד מעשרים ושמונת הימים בהם שהו הביצים במדגרה, היה מאפיין משלו, וכך גם זמני הארוחות אצלנו בבית, והאפשרות לצאת מהכפר, להתרחק מהמדגרה "בימים קריטיים".

בין אבא ובין הנהלות הכפר לדורותיהן שררו יחסי אימון. החל בחבר פורת ובהמשך שולם זוהר, גדליה גל , נפתלי בן סירא ויסלחו לי רבים וטובים שהשמטתי את שמם. בעזרת ההנהלה, אבא שדרג את המדגרה, דאג לשמור על המכונות והציוד והתייחס לכל מברג כאילו היה רכושו הפרטי. המדגרה הייתה תמיד מצוחצחת ומסודרת, והאפרוחים יצאו בזמן. הוא דאג לאנשים שעבדו אתו במדגרה, זאב אושרי ז"ל, דני לביא, ואחרים. כיבד אותם, דאג שיבצעו את עבודתם כיאות , והקפיד שיקבלו את כל זכויותיהם.

אבא עבד במסירות ומעולם לא הסתכל על השעון. אותנו הוא חינך שזאת הנורמה שצריכה להיות לעובד במקום עבודתו. הוא תמיד הזכיר לנו שמי שנותן גם מקבל. בגאווה הוא הסביר לנו שבכל חודש הוא קיבל את שכרו הראוי במועד, את כל התנאים הסוציאליים הנלווים וכשגם בימים קשים ובימי מיתון הוא ואמא גידלו משפחה ולא חששו לרגע למקור פרנסתם.

בצעירותם חיי החברה של ההורים היו פעילים. אמא שרה במקהלה, אבא צייר ופיסל, והיה מקשט את עגלות הרחוב בכל חג שבועות. את הקישוטים למסיבות פורים היו מכינים באולם של המדגרה, בערב. עם השנים ובייחוד כשאמא חלתה, הם הלכו והסתגרו בבית.

אמא נפטרה לפני עשרים ושש שנים, אבא נפטר השבוע. עבורנו, הילדים, הנכדים, והנינים, כפר ויתקין הוא הבית של ההורים, סבתא וסבא, וגם סמל.

סמל לארץ ישראל, להתיישבות, להתגייסות למען הכלל, לאהבת הארץ, לחיי קהילה.

אנו מודים לכם – שכנים, חברים, לכל מי שליווה את משפחתנו לאורך השנים.

איריס, נורית ודני.

ינואר 2021.